את חייבת לחיות !
את חייבת לזכור!
את חייבת לספר לעולם!

אלה הן המילים החוזרות ונשנות של דומנה ברכה, אמה ז”ל של לאה בצעדת המוות לטרנסניסטריה, המקום שקיבל את הכינוי “האושוויץ הרומני.” לאה קאופמן (בוימז) היתה בת תשע כשהיהודים הרומנים גורשו בצעדת מוות לטרנסניסטריה, אזור קפוא כמעט ללא מזון, מחסה, או הגינות אנושית. איכשהו, היא חיה – וחיה עם היהדות בשלמותה! כיתומה צעירה, לגמרי לבד, היא שמרה פסח ויום כיפור, ונשארה נאמנה לאמונתם של ההורים ואהבתם ליהדות. היא שמרה על אנושיותה לאחר סדרה של חוויות מצמררות וחילוצים מופלאים שהיה הורסים אדם עם פחות תושייה, פחות טוהר. כאשר המלחמה נגמרה, זיכרונות העבר שלה נותרו רדומים בתוכה במשך חמישים שנה, בזמן שהיא בנתה חיים חדשים בקנדה והקימה משפחה יהודית מפוארת. אבל אז היא נזכרה במורשתה, צוואתה התמידית של אמה בשבועות האחרונים לחייה: “לאה, את חייבת לחיות! את חייבת לזכור! את חייבת לספר לעולם!”

ומאז היא מספרת את זה. היא מדברת בשביל אלה ששתקו לנצח. המסר של נצחון, תקווה, והמשכיותה מביא גאווה לקהל שלה ומעורר אותם לחזור ליהדות של הסבא והסבתא. זה סיפור מרתק, סיפור מרומם, סיפור שגורם לנו להתפעל מגדולתה של הרוח היהודית, שאפשרה לנערה צעירה לבדה בעולם להתמיד ולנצח.

לקנות את הספר